אורלי אלכסנדר פועלת מתוך המרחב האישי והחשוף של חייה, בשפה ציורית ההופכת את האינטימיות המשפחתית לחומר הגלם של יצירתה. ילדיה, בת זוגה, חתוליה, קרוביה והיא עצמה מופיעים בציוריה כחלק מהמרחב הביתי בתוכו הם מתקיימים. זהו בית שאינו כפוף למבנים משפחתיים ביולוגיים ונורמטיביים, אלא מתהווה מתוך יחסי קרבה, מחויבות ובחירה. נוכחות הדמויות מטעינה את העבודות, כמו גם את חלל התצוגה כולו, בתחושות של שייכות, אהבה, אותנטיות ופגיעוּת.
ביצירותיה נרקם מעין היכל פרטי, חילוני, בו העבודות מתפקדות כתאי וידוי. דרכן עולים רגעים של רגש, זיכרון ותנועה פנימית, שנצרבו בתודעתה ועיצבו את הווייתה כאישה,כאם הלא־ביולוגית של ילדיה וכאמנית. בהיכל שיצרה, ילדיה מופיעים בציוריה כדמויות איקוניות. היא מעניקה להם הילה, מעמידה אותם במרכז הקומפוזיציה ומציגה אותם באופן המשקף זהות אימהית הנרקמת מתוך מחויבות עמוקה, התמסרות ואהבה.
פעולת הציור מייצרת מעין פולחן, שבאמצעותו מתאפשר ניכוס סמלי של ההיריון ושל הולדת ילדיה, פולחן המתכתב עם שאלות שעדיין טבעי ומקובל חברתית לשאול: מי האמא? מי ילדה אותם? בפולחן החילוני של אלכסנדר, הגוף היוצר מחליף את הגוף היולד, והציור הוא אקט של הריון מתמשך.
שם התערוכה, “לחתוך את חבל הטבור”, מהדהד בין חוויית העבר, בה אלכסנדר הייתה האם שחתכה בפועל את חבל הטבור של ילדיה, לבין חוויית ההווה, בה היא אם המשחררת את ילדיה הבוגרים.ות אל חייהם.ן העצמאיים. מעשה ההיפרדות הזה אינו נותר במישור הביוגרפי בלבד, אלא נטמע גם במימד האמנותי של חייה: בהתנתקות מן היצירות עצמן, כחלק מתהליך של השלמה, ריפוי, ובריאה מחודשת. העבודות, שנוצרו במרחב האינטימי, יוצאות כעת לחיים עצמאיים במרחב הציבורי, גלויות לעין כל, כעדות לתקופת חיים שלמה שמונחת לעינינו, וגם ממנה יש אלמנט של פרידה.
עבודתה של אלכסנדר נטועה במסורת פמיניסטית הרואה באמנות מרחב ביקורתי לעיצוב מחדש של גוף וזהות, וממקמת את האימהות עצמה כפרקטיקה תרבותית נרכשת, ולא כקטגוריה ביולוגית. תהליך ההיפרדות – מן הילדים, מן הדימויים, מן היצירה עצמה – מתגלה כאן כתנאי להתהוות מחודשת, כפעולה המאפשרת תנועה קדימה.
רויטל נרקיס לירן | אוצרת התערוכה
