אמנית וחוקרת אמנות. נולדה בעירק (בגדד) בשנת 1948, בת זקונים למשפחה בת אחד-עשר ילדים, שעלתה ארצה בשנת 1951 והשתכנה ברמת-גן. למדה שנתיים פיסול במכון בבת-ים בהדרכת הפסל יעקב אפשטיין ז"ל ובמכון אבני בהדרכת הפסל משה שטרנשוס ז"ל. בגיל 35 החלה ללמוד אמנות והוראת אמנות במדרשה למורי אמנות ברמת השרון (1986-1983). ב-1986 החלה לעבוד כמורה לאמנות, מטעם משרד החינוך, בבית ספר "תקומה" בתל-אביב (החינוך המיוחד) ועבדה שם במשך 23 שנים עד לפרישתה (2009). פרויקט צילום שיזמה במסגרת זו זכה לפרס החינוך לאמנות של משרד החינוך והתרבות (2008-2007). במקביל, עבדה במדרשה לאמנות בבית ברל (2004-2000), כמורה לאמנות בחטיבת הביניים "רעות-בוסתן" בהרצליה וכמדריכה פדגוגית למורי החינוך המיוחד במחוז תל-אביב במסגרת הפיקוח על האמנות במשרד החינוך. בשנת 1999 סיימה בהצטיינות את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית. בשנת 2005 סיימה בהצטיינות יתרה את לימודי התואר השני באוניברסיטת תל-אביב. נושא המחקר "בגוף ראשון: אמניות מבטאות בגופן כאב נשי", בהנחיית ד"ר רות מרקוס. ב-2014 הוענק לה תואר דוקטור באוניברסיטת תל-אביב. נושא המחקר, בהנחיית פרופ' חנה נוה וד"ר רות מרקוס: "התנגדות לדימויי ונוס כמודל של יופי נשי באמנות פמיניסטית". המחקר עומד להתפרסם כספר בהוצאת רסלינג ב-2016. בנוסף פרסמה מאמרים שונים בכתבי עת מקצועיים. בתערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה "טובה אוסמן" (2001) הסתמן קו שיאפיין את המשך עשייתה האמנותית – השימוש בפרקטיקות הנקשרות לבית ולעמלנות והמיוחסות בעיקר לנשים (תפירה, רקמה, סריגה, בישול, ניקיון) וכן לחומרי מזון ושאריות כגון: קפה, אורז, אבק, שיער. בהמשך הציגה 5 תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות ברחבי הארץ. עבודותיה עוסקות במתח המגדרי, ביחס שבין פנים לחוץ, בגבולות, באיחוי שברים ובאובדן. ברבות מעבודותיה יש התייחסות לשפה: הטיות דקדוקיות של פעלים, מילים טעונות בעברית ובערבית, טקסטים ושיבושי לשון. בשנים האחרונות החלה גם לצלם.