נולדה בסופיה בולגריה בשנת 1932. עלתה לארץ בשנת 1939. מות בעלה, הטייס משה אשל, במבצע קדש, השפיע על התכנים בעבודתה, בעיסוק במות שכול וקרבן. ב-1965 החלה לימודי אמנות במכון אבני: פיסול אצל דב פייגין ומשה שטרנשוס וציור אצל שטריכמן, סטמצקי, מוקדי ועוד. שם פגשה את משה גרשוני, ונישאה לו ב-1964, ונולדו להם שני בנים, ארם ואורי, שניהם עוסקים באמנות. בזמן לימודיה החלה ליצור תכשיטים, אך לא למדה צורפות. התכשיטים המוקדמים עשויים נחושת וכסף, עם אלמנטים פולקלוריסטיים, ובהמשך היא עוברת לעבוד בזהב, בשילוב עם חומרים זולים כמו בובות פלסטיק, נוצות, פרוות, זפת ואבנים יקרות. בשנת 1966 השתתפה בתערוכת המינאטורות של קבוצת 10+. ב-1977 יונה פישר אוצר לה תערוכת היחיד במוזיאון ישראל. לאחריה היא מתחילה ליצור תכשיטים ואובייקטים מחומרים זולים, שנראים כעין "פטישים", כמו אביזרי כישוף "וודו", שגדלים לפסלים גדולי ממדים, עד לגודל 2 מטר. עבודותיה מכילות נרטיב אוטוביאגרפי, של פגישה עם מות, שכול, כאב ופרוק חיי משפחה. ב-1985 שרה בריטברג אוצרת את תערוכת היחיד שלה במוזיאון תל-אביב, שעוסקת ביחסים בינו לבינה. בנוסף הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות במוזיאונים שונים. משנות ה-90 מתחיל העיסוק בדמוי הצב. עוסקת גם בנושא הצליבה, עם הזדהות עם ישו כקרבן מנצח, ובכמה מציוריה היא קובעת שישו הוא ממין נקבה. האלמנטים הנוצריים בעבודתה הם בהשפעת המורשת הנוצרית שהכירה בבולגריה. בין השנים 1977-1986 לימדה בבצלאל במחלקה לצורפות. זכתה בפרסים שונים וביניהם ב-2009 פרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות והמדע.