נו, אז איך החיים? תערוכתה של שרון פידל
רופאים פלשו אל גופה והחליפו את ליבה. בתערוכה זו, פידל פותחת את הלב מחדש. היא נוטלת את המבט הכירורגי ומשיבה אותו אל הדף: מתקרבת לקפלים, לפתחים, לקמטוטים, אל המקומות שכמעט מביך להתעכב עליהם. העיפרון, העט והמכחול הם אזמליה, וכעת היד היא שלה. הגוף שקרס והושבת, חוזר אל הדף כשהוא חושק, גס, מצחיק, פגיע וחסר בושה. המבט שלה נע בין הפורנוגרפי לכירורגי, בין כאב לעונג, בין גוף שיש להציל לבין גוף שפשוט רוצה לחיות.
בעולמה של פידל חוזרים, בצורות שונות, דימויים של נמלים, פרחים, מים, חתולים ודגים, ולצדם עיניים, פיות, ידיים ורגליים מנותקים. הדימויים מעולמות הטבע מציעים ודאות כמעט
מנחמת: חוקיות, קצב, מחזוריות, תחושה של מקום ופעולה. הגוף האנושי, לעומתם, שב
ומופיע בחלקיו. בין שני העולמות נוצר אחד המתחים היפים ביצירתה: בין קיום הכפוף לסדר פנימי ולמחזוריות לבין גוף אנושי ששלמותו שוב אינה מובנת מאליה, שבו הסדר עלול בכל רגע להתחלף בפירוק ובכאוס.
הכאוס הוא חומר העבודה של פידל, אך הוא גם עיקרון של חירות. היא מרשה לדימויים לדלג, למחשבות לקטוע זו את זו, לעודפות לתפוס מקום; רישום גולש לציור, כתיבה חודרת אל תוך דימוי, שרבוט מתקיים לצד עבודה קפדנית, וחומרים, מחשבות ומחוות חולפות מקבלים כולם זכות כניסה. אין היררכיה יציבה בין גמור ללא־גמור, בין מרכז לשוליים, בין מה שראוי להישמר למה שאמור היה להישמט.
דווקא בוויתור על הצורך להשליט סדר חיצוני נוצרת חוקיות אחרת, פרטית ומזוהה: הקצב, ההומור, המיניות, הצפיפות והדימויים החוזרים קושרים את הריבוי לכדי שפה אחת. מתוך מה שנדמה תחילה כפיזור, מתגבשת טביעת אצבע מובהקת – מרחב בו החופש עצמו נעשה צורה.
ספר האמנית שעליו נשענת התערוכה מרכז את העיקרון הזה. דפי המחברת אינם סקיצות לקראת משהו חשוב יותר, הם כבר היצירה עצמה. שרבוט, מחשבה, דימוי, חומר, בדיחה, חרדה – הספר אינו מבקש ליישב ביניהם או להעמיד אותם בשורה, אלא מחזיק אותם יחד כפי שהם: חתיכות חיים, חתיכות גוף, חתיכות מחשבה.
כך מושג ה״שלם״ מקבל משמעות אחרת. גוף שלם אינו בהכרח גוף שכל חלקיו נולדו איתו; חיים שלמים אינם חיים שלא נשברו; יצירה שלמה אינה חייבת להיות סגורה, נקייה ומיושבת. הגוף עלול לקרוס. הסדר עשוי להתפרק. הלב עצמו יכול להתחלף. ובכל זאת אפשר לפתוח אותו מחדש, לצייר, ולשאול – בחיוך שיש בו אימה אך גם שובבות שובת לב:
נו, אז איך החיים?
רויטל נרקיס לירן, אוצרת התערוכה
