ציוריה של מרקמן סינמנס, המאופיינים בצבעוניות רוויה ובנוכחות חומרית עשירה, מציגים מתח בין קלילותם של צבעי המים לבין גודש והצטברות חומרית, המעניק לעבודות עוצמה רגשית אקספרסיבית. הצבע והחומר אינם רק אמצעי תיאור, אלא נשאים של מצב נפשי טעון.
תערוכה זו, הנעה בין השוק הפתוח לחדר הסגור, פורשת מערכת יחסים דיאלקטית בין השקט לבין הפרתו, בין חוץ לפנים.
בקומה התחתונה מוצג עולם השוק: מרקמן סינמנס מציירת את הדמויות המניעות את המרחב האנושי שלו, בקומפוזיציות צפופות של רוכלים מחוברים זה לזה, ערבים לצד יהודים. יחסי הקרבה מייצרים מופע של חיים משותפים, הנובע מהכרח של קיום משותף במרחב אחד. השוק מתפקד כמרחב בעל חוקיות פנימית משלו. זהו מקום שבו קיום משותף – ערבי ויהודי, חילוני ודתי, אשכנזי וספרדי, גברי ונשי – מתקיים דרך פעולה יומיומית, תנועה מתמדת ותלות הדדית של פרנסה. בתוך הדחיסות והרעש נוצרת נוכחות שאינה מבקשת פתרון של המתחים, אלא מאפשרת את קיומם בתוך שגרה מתמשכת.
בקומה העליונה מוצגים מרחבים אינטימיים: מצרף של דמויות יחידות, ישובות או שוכבות, נתונות למנוחה או בהייה. אלו רגעי התכנסות המסומנים כביכול בבקשה שקטה – ״נא לא להפריע״ – אך הם אינם מציעים שלווה ואינם מגלמים אותה. להפך, העומס הוויזואלי וההצבה המרובה מייצרים תחושה של התגברות קולות פנימיים בתוך ההפוגה והשקט: זיכרונות, חרדות ומחשבות מודחקות.
המרחב הביתי בעבודותיה של מרקמן סינמנס מתגלה כזירה של רעש פנימי. בהיעדר הסחות דעת, מתחים מודחקים שבים וצפים. ללא התנועה וההמולה שיספגו אותם, האדם נותר לבדו מול מה שניסה להדחיק – השקט אינו מפלט, אלא תנאי לחשיפה של תכנים נפשיים שאינם מוצאים מנוחה. במובן זה, הבית מקבל איכות ״אלביתית״ במובנה הפרוידיאני: המרחב המזוהה עם ביטחון ואינטימיות הופך לזירה שבה המודחק שב ומתעורר אל פני השטח.
מרחב המעבר בין הקומות משמש תווך בין החוץ לפנים. בחלל המדרגות מוצגות דמויות גזורות, מרחפות ומנותקות מכוח הכבידה. תלויות בין קרקע לשמיים, הן מתקיימות במצב ביניים תודעתי: בין רעש לשקט, בין החוץ הסואן לפנים המתכנס. הן מדמות חלימה, הפוגה או ניתוק זמני מן המציאות, מייצרות ציר תנועה פיזי ונפשי למעבר רך בין שני עולמות התערוכה. בין העולם הפנימי לחיצוני, בין התודעתי לממשי.
יצירותיה של מרקמן סינמנס בוחנות את הגבולות שנפרמים ומתערערים בין הפנים לחוץ. השוק מציע מרחב של ויסות דרך רעש חיצוני מתמשך – מנגנון מחבק המסייע לשאת את הרעש הפנימי ומציע נוכחות עוטפת ומנחמת. המרחב הביתי, לעומתו, חושף כיצד השקט הסביבתי הוא לעיתים זירה אינטנסיבית של רעש פנימי.
במובן זה, הבקשה ״נא לא להפריע״ מקבלת משמעות כפולה: היא אינה רק ניסיון להרחיק את החוץ, אלא גם ניסיון להשתיק את הרעש הפנימי. מתוך המתח המתמיד בין שקט לרעש, בין בדידות לשייכות. במובן זה, ההפרעה המרכזית אינה חיצונית אלא נובעת מתוך מרחבי הנפש עצמם.
רויטל נרקיס לירן | אוצרת התערוכה
