.1
הזיכרון שלנו שומר עלינו אומרת אמי. מזל שאנחנו שוכחים כי אחרת איך היינו ממשיכים לחיות.
.2
הילדה שהייתי רואה את היד הגדולה והגסה של מנהל המשרדים של חברת "רוית", חברה למוצרי השקיה של התנועה הקיבוצית, חודרת לחלוק של אמא. הילדה שהייתי רואה את היד הנדחפת בכוח לשמלה של אמא. היד הפולשת הזו לא עוזבת אותי. הילדה שהייתי לא יכולה לשתוק. היד שחדרה לגוף של אמא חודרת לתוך הנשמה שלי, עכשיו !
התמונה חוזרת שנים אחר כך, עטופה בריח מגעיל של בגידה, פגיעה ואשמה מעורבבים בריח חריף של ליזול, חול-ניקוי ואקונומיקה של המשרדים שניקתה אמא שלי ברחוב הנגב 4 בתחנה המרכזית. אמא המשיכה הלאה, מאותו יום לא דברה, לא אמרה על כך מילה ולא סיפרה.
באותו יום אמרה לי, "מה את מדברת לא קרה שום דבר. זה היה סתם, את לא הבנת". לא הסכימה לדבר. גם כששאלתי "אמא למה את הולכת לשם זה מקום רע, יש בו אנשים רעים, זה מקום מסריח ?". "למה רע בינתי? הם משלמים לי כסף וזה טוב, ממה נחיה אם לא יתנו עבודה אם לא ישלמו. ממה?" מאותו יום לא הסכמתי יותר ללכת איתה ל"רוית" וכל דבר שהיה קשור לקיבוצים עורר בי דחייה.
.3
במשך שנים מחקתי את התמונות. הכנסתי את התמונות למחסן הבושה וההתכחשות. המילה "לבנטיניים" נאמרה במשרד כמילת גנאי באותו יום שחור. כשאמא ספרה שיש חינה במשפחה, אמרה ברונקה, בפנים מעוקמות "מה עושים אצלכם, מה עושים?". ואמא בתמימות הסבירה את הטקס שבו הכלה נפרדת מאימה עם כדורי החינה על האצבעות. "זה הלבנט" אומרת סיגל מהקיבוץ ומצחקקת. ואני שומעת ולא יודעת, זה בטח דבר רע. המילה "לבנט" נשארה חקוקה. "צובעים שיער שחור באדום חינה?" שאלו. אצלנו השיער שחור לא רואים את האדום, ענתה אמא. אמא הייתה היחידה שהיה לה שיער שחור. כולן היו בלונדיניות במשרד.
אמי השרדנית, שכילתה ימיה ולילותיה שנהיה מלומדות: גנבה, ניקתה, הלוותה, שילמה, חסכה, עבדה, התנצלה, תפרה, שתקה, צעקה, בכתה, רצה, נפלה, קמה, התחרטה, התלוננה ונאבקה.
אמי זקנה וכבדה עכשיו.
כשאני מגיעה לבקר אותה היא מדברת בעברית מעורבבת בערבית של ימים אחרים ורחוקים. עכשיו היא לא בדיוק זוכרת מה קרה אתמול. אבל בדיוק זוכרת מה היה לפני ארבעים שנים. "אוי איך עבר מהר הזמן יה עיוני...". היא נזכרת בתמונות רחוקות ומדברת דיבורים נשכחים.
כשדברה אתמול על "רוית" בעיניים נוצצות, זינקו לפתע מתוכי התמונות הנושכות ההן. "כמה שנים עבדתי שמה, וכמה כבוד הם עשו לי!" אמרה בקול שמח. ואצלי התעוררו כמו נחש האורב בסבך, תמונות היד הפוגעת החודרת לגוף של אמא במטבח של "רוית", משיכתה בכוח לשירותים, והיעלמותה שם. ריח זעם וטעם מר של ברזל התפשט לי בפה.
"אמא איך את אומרת כבוד! איך? איך את שוכחת איך?"
"מה יה בינתי מה שוכחת. למה את כועסת ככה כמו אש. מה עשו לך ב׳רוית׳ שככה את. זה עבר מן זאזמן, מיזמן. וככה את עוד כועסת. די יה עיוני, זה לא טוב ככה להיות עצבנית".
"רק רגע אמא, את לא זוכרת את המנהל השמן והמגעיל ההוא, שהיה ב'רוית' שנגע בך, כשבאתי בקיץ בחופש הגדול לעזור לך בעבודה, במקום ללכת לקייטנה?"
"לא מה פתאום לא עשה כלום יה בינתי. את לא זוכרת טוב".
אני שותקת ופני מתקדרות.
אני מפסיקה לדבר. ויושבת כמו אבן.
"אני ראיתי מה שהוא עשה לך! אני ראיתי אני הייתי שם. את לא רוצה לזכור". מלמלתי אחרי חצי שעה.
היא שותקת. ואז אחרי עוד רבע שעה היא נאנחת ואומרת.
"מה יכולתי לעשות. זה היה ככה. הם עשו מה שהם רוצים. מנהל גדול מה אגיד לו. הוא קובע על כולם. לפעמים מביא לכם חבילות של בגדים ישנים מן הקיבוץ. נותן מתנה לחג. זה עבודה טובה. יש משכורת, יש פנסיה, חופשת מחלה. אבוקי כאן וואג'עאן, אבא שלך היה חולה. ואחר כך מת. ואתם בלי אבא מה אני אעשה. נכון ניקיתי והיה מלוכלך ומסריח. עבודה קשה שמונה שעות כל יום. אבל מה לעשות לא ללכת לעבודה? לשבת בבית? ומן איפו נביא כסף, מן איפו? נמות מרעב? וחוץ מזה גם עשו לי כבוד. דברו יפה, גיברת ציון קראו לי. הוא לא עזב אותי, מה אני יעשה יה בינתי. שתקתי. בלעתי אותו כמו צפרדע. באס, די די, יה בינתי !
מה את מוציאה מהמחסנים תעזבי יה עיוני, אלי פאט מאת".
עיני נפקחות כאילו הכתה אותי עם המשפט "בלעתי אותו..."
אני יוצאת מדעתי בעניין הכבוד. להוסיף חטא על פשע. "איזה כבוד תגידי איזה כבוד. מה קשור לכאן הכבוד?"
"מה את מתעצבת הוא כבר מת ! מה יש להתעצבן עכשיו. שילך לעזאזל !".
"חבל על הבריאות שלך. תירגעי זה לא ישנה לאף אחד מה שאת חושבת. זה עולם רע יה בינתי. את תישמרי על עצמך ועל הבנות. מה אני יגיד לך...".
ושוב אני יושבת מול המחשב ידי רועדות כשאני כותבת את המילים האלה של אמא. ושואלת את עצמי איך היא עמדה בזה. איך הלכה יום יום למקום שפגעו בה, פלשו לגופה ללא רצונה. התחבאה, התביישה והעלימה מהזיכרון. מנקה עצמה בשירותים אחרי שהוא עושה לה דברים, ויוצאת כאילו לא נגע בה. שותקת במשך שנים.
הדבר הזה חותך אותי כאילו שהוא עושה לי את זה. למה אני כותבת את הדבר הזה בכלל? בשביל מה?
"זה עבר יה בינתי די, עבר, זה כלב מת. עבר זמנו ובטל קורבנו" אומרת אמא.
ובכל זאת אני כותבת...
.4
רחוב הנגב 4 תחנה מרכזית
אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה אֶת הַמִּשְׂרָדִים בְּחֶבְרַת "רָוִית"
בִּרְחוֹב הַנֶּגֶב 4 בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.
הַיּוֹם הִיא לָקְחָה אוֹתִי אִתָּהּ לָעֲבוֹדָה.
"אַתְּ כְּבָר יַלְדָּה גְּדוֹלָה," אָמְרָה לִי אִמָּא,
"אַתְּ בַּת עֶשֶׂר, תָּבוֹאִי לַעֲזֹר לִי בָּעֲבוֹדָה."
אֲבָל זֶה הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל!
כָּל הַשָּׁנָה חָלַמְתִּי עַל הַנַּעֲלַיִם הַחֲדָשׁוֹת שֶׁאִמָּא תִּקְנֶה לִי
וְעַל הַקַּיְטָנָה.
אִמָּא הִבְטִיחָה שֶׁתִּקְנֶה לִי נַעֲלַיִם בִּרְחוֹב נָוֶה שַׁאֲנָן מֵעַל לַגֶּשֶׁר.
בָּכִיתִי כָּל הַבֹּקֶר: "אֲנִי רוֹצָה לַקַּיְטָנָה, לַיָּם וְלַבְּרֵכָה,
לֶאֱכֹל שׁוֹקוֹ וְלַחְמָנִיָּה."
"מַא תְּקְלֵּלִי חַ'טְרַ'ש קַיְטָנָה?
אוּלַי תַּגִּידִי לִי בִּשְׁבִיל מָה קַיְטָנָה?
זֶה לֹא בִּשְׁבִילֵךְ, אַתְּ כְּבָר יַלְדָּה גְּדוֹלָה.
יַאלְלָה בְּדַאלְכּ, מְשֵא וִיָּאיִי לְלְשְרְ'ל,
נוּ נְשָׁמָה, בּוֹאִי אִתִּי לָעֲבוֹדָה."
"אֲנִי רוֹצָה כְּמוֹ כָּל הַיְּלָדִים, אִמָּא.
אֲנִי רוֹצָה קַיְטָנָה. לַיָּם וְלַבְּרֵכָה."
"בּוֹאִי, בְּנְתִּי, נִקְנֶה לָךְ נַעֲלַיִם בַּשּׁוּק,
בְּנָוֶה שַׁאֲנָן נִקְנֶה שִׂמְלָה.
מְנְ-אֵיפֹה-נָבִּיא כֶּסֶף? מָה תַּעֲשִׂי בַּקַּיְטָנָה?
אַתְּ כְּבָר כִּמְעַט בַּחוּרָה."
הָעֵינַיִם שֶׁל אִמָּא נֶעֱצָמוֹת. "מָה קָרָה אִמָּא?"
אִמָּא שׁוֹתֶקֶת, לֹא מְדַבֶּרֶת, לֹא עוֹנָה.
הָלַכְתִּי אִתָּהּ.
עָלִינוּ עַל אוֹטוֹבּוּס שֶׁנָּסַע שָׁעָה.
נָסַע וְעָצַר וְנָסַע וְחָרַק וְנָסַע.
צָפוּף. אֵין אֲוִיר. זֵעָה וּמַחֲנָק.
וּכְשֶׁסּוֹף-סוֹף הִגַּעְנוּ וְנִכְנַסְנוּ לַמִּשְׂרָד
רֵיחַ בַּרְזֶל חָלוּד נִדְחַף לִי עָמֹק לְתוֹךְ הָאַף
רֵיחַ טַפְטָפוֹת וְגוּמִיּוֹת, רֵיחַ צִנּוֹרוֹת וּמְכוֹנוֹת.
אִמָּא מְמַהֶרֶת.
לוֹבֶשֶׁת חֲלוּק עֲבוֹדָה כָּחֹל
עַל שִׂמְלַת הַמַּעֲטֶפֶת,
עוֹלָה בַּמַּדְרֵגוֹת וְיוֹרֶדֶת,
מַגִּישָׁה תֵּה, מְנַקָּה אֶת הָרִצְפָּה,
אֶת הָאָבָק מְנַגֶּבֶת,
מִתְכּוֹפֶפֶת, עוֹלָה בַּמַּדְרֵגוֹת וְשׁוּב יוֹרֶדֶת,
מְחַיֶּכֶת, מַזִּיעָה, מִתְנַצֶּלֶת,
מְנַקָּה לַגְּבָרוֹת אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת
וְגַם אֶת הַמַּאֲפֵרוֹת,
אֶת הַפַּח הַמַּסְרִיחַ מְרוֹקֶנֶת,
שׁוֹטֶפֶת אֶת הַמָּקוֹם שֶׁחִרְבְּנוּ בּוֹ,
מְנַקָּה מֵהָרִצְפָּה גַּם אֶת הַשֶּׁתֶן,
שׁוֹטֶפֶת יָדַיִם חָזָק וּמִתְפַּתֶּלֶת
וְשׁוּב מְשַׁפְשֶׁפֶת,
מִתְיַשֶּׁרֶת וּמִזְדַּקֶּפֶת,
אוֹמֶרֶת לַמְּנַהֵל הַגָּדוֹל וְלַפְּקִידוֹת שֶׁשּׁוֹתוֹת תֵּה בְּלִי הַפְסָקָה:
"הִנֵּה הַבַּת שֶׁלִּי, הִיא הַגְּדוֹלָה שֶׁלִּי, הַבְּכוֹרָה.
הִיא תִּהְיֶה מְלֻמֶּדֶת כְּשֶׁתִּהְיֶה גְּדוֹלָה,
הִיא מְבִינָה וְחָרוּצָה."
אִמָּא עוֹמֶדֶת זְקוּפָה וּמְחַכָּה.
"יֹפִי!" אוֹמֵר הַמְּנַהֵל.
הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי וְאָז עַל אִמָּא
מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה
אוֹמֵר "יָפָה כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלָּהּ"
וּמְחַיֵּךְ בְּפֶה גָּדוֹל, נוֹטֵף.
הוּא צוֹבֵט אוֹתִי חָזָק בַּלְּחָיַיִם בְּיָד אַחַת
וּבְיָדוֹ הָאַחֶרֶת פּוֹתֵחַ לְאִמָּא
אֶת שִׂמְלַת הַמַּעֲטֶפֶת
וְדוֹחֵף אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה שֶׁלּוֹ פְּנִימָה.
אִמָּא קוֹפֶצֶת.
אֲנִי מִתְכַּוֶּצֶת.
תּוֹקַעַת עֵינַיִם בָּרִצְפָּה.
נוֹפֶלֶת עַל הַמַּדְרֵגָה.
"מָה קָרָה?" אִמָּא שׁוֹאֶלֶת.
אֲנִי לֹא עוֹנָה.
אֲנִי יַלְדָּה כְּפוּפָה
יַלְדָּה שׁוֹתֶקֶת
לֹא נוֹשֶׁמֶת.
הַפָּנִים שֶׁלִּי בַּמִּרְצֶפֶת.
אִמָּא מִזְדָּרֶזֶת וּמְפַזֶּרֶת הוֹרָאוֹת:
"תִּקְּחִי אֶת זֶה וְתֵלְכִי לַחֲדַר הַקָּפֶה,
תְּנַקִּי אֶת הַכִּיּוֹר וְתָבִיאִי לָהֶם מַיִם קָרִים,
תֵּכֶף נִגְמֹר וְנֵלֵךְ לִקְנוֹת לָךְ נַעֲלַיִם וּמַמְתָּק.
תֹּאכְלִי, הִנֵּה עוּגִיּוֹת מֵהַמִּשְׂרָד."
"לֹא רוֹצָה שׁוּם דָּבָר מֵהַמִּשְׂרָד."
"לָמָּה? הִנֵּה, הֵבֵאתִי לָךְ מַיִם,
אָמַרְתְּ שֶׁאַתְּ צְמֵאָה."
בְּרוֹנְיָה עִם הַחִיּוּךְ מִפְּלַסְטִיק מִסְתַּכֶּלֶת עָלַי וּמְחַיֶּכֶת.
"לֹא רוֹצָה!" אֲנִי צוֹעֶקֶת
וְכוֹס הַמַּיִם נוֹפֶלֶת
וְנִשְׁבֶּרֶת עַל הָרִצְפָּה.
אִמָּא מְמַהֶרֶת לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים.
"לָמָּה יָא עְיוּנִי? לָמָּה אַתְּ כָּכָה?"
אִמָּא שׁוֹטֶפֶת אֶת הַיָּדַיִם חָזָק,
מְנַקָּה אֶת הַפָּנִים הַמַּזִּיעוֹת,
מוֹרִידָה אֶת הֶחָלוּק הַכָּחֹל
וּמְסַדֶּרֶת אֶת הַפְּרָחִים עַל שִׂמְלַת הַמַּעֲטֶפֶת.
"הִנֵּה קְחִי, זֶה אַתְּ אוֹהֶבֶת".
הִיא מוֹצִיאָה מֵהַתִּיק סֻכָּרִיַּת תַּרְנְגוֹל אֲדֻמָּה
וְנוֹתֶנֶת לִי.
"רָאִית אֶת הַכָּBוֹד שֶׁהֵם עוֹשִׂים לִי?"
"רָאִיתִי אִמָּא, רָאִיתִי אֶת הַכָּבוֹד."
אֲנִי מְמַהֶרֶת לָצֵאת לָרְחוֹב.
בַּחוּץ מַסְרִיחַ.
אוֹטוֹבּוּסִים שׁוֹאֲגִים.
אֲנִי נֶחְנֶקֶת.
בְּקֹשִׁי נוֹשֶׁמֶת.
נֶחְנֶקֶת וְשׁוּב נוֹשֶׁמֶת.
מְנַגֶּבֶת אֶת הָעֵינַיִם.
מוֹצֶצֶת אֶת הַתַּרְנְגוֹל.
אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת עָלַי.
"תִּרְאִי תִּרְאִי אֵיזֶה יֹפִי, יָא בְּנְתִּי.
הִנֵּה גָּמַרְנוּ. הִנֵּה עַכְשָׁו הַכֹּל טוֹב.
הִנֵּה הַכֹּל יֹפִי, יָא עְיוּנִי, לֹא? "
הַכֹּל טוֹב. הַכֹּל יֹפִי.
הַכֹּל טוֹב, אִמָּא.
*השיר במקור יופיע בזמן הקרוב ב: זמירה פורן ציון (2022), "רחוב הנגב 4 תחנה מרכזית", מתוך אנא סמר עורך א' הירש, ע' ערבית א', פריזר, הוצאת עיתון 77.
.5
כל היופי הזה שראית אמי, עכשיו יושב מולך כמו פגר. הזיכרון שלך בדמות נשרים גדולים חגים מלמעלה, בוגד בך. הידיים היפות שלך התעקמו ולא מצליחה לתפור במהירות שטסת על מכונת התפירה כשתפרת לנשים בבתים ואת שמלותינו היפות בעולם. עיניך המחשמלות והנוצצות קטנו כהו ונעלמו במרחבי פניך. מפת הודו מרושתת נהרות. רק שיערך הכבד הצבוע שחור, עדיין מונח על קודקודך, מזכיר את ימי נעוריך. אהוב חייך, אבי כבר שנים קבור בקריית שאול. גם בעלך השני קבור. ואת כמו עוף החול עומדת מנקרת זרעים באדמה.
.6
לרגע רעד עבר בקולי, תעזבי אותה עם הזיכרון הרע הזה, אמרתי לעצמי. מה את רוצה ממנה תעזבי אותה, תני לה את השקט שהיא מחפשת. תעזבי אותה.
.7
אבל אתכם.ן אני לא אעזוב אני אכתוב ואכתוב על מה שאמא שלי רוצה לשכוח.
קראתי ובכיתי! בכיתי על הילדה החכמה, התמימה והרגישה שרואה וחווה עמוקות את ההשפלה והתעללות שעוברת אמא. חוויה שמוכרת לי מילדותי. זמירה כתבה חזק מאד , סיפור שנכנס לך חזק לבטן.