בשיחה עם האמנית-אוצרת נחמה גולן בעקבות ע.ש.נ, עולם | שנה | נפש, 2022.
ל.א.ס: לגבי השם של התערוכה ע.ש.נ, עושה רושם שחיברת בין בריאת העולם ובריאת היצירה, המעשה האלוהי והמעשה האמנותי, הזמן הסובייקטיבי-הנפשי והזמן האובייקטיבי, הסדר הסימבולי, התרבותי, חברתי – אולי תוכלי לפרט על הבחירה? ואם תוכלי להסביר ולפתח את השילוש עולם-זמן-אדם? אני מניחה שזה קשור
נ.ג: אקדים ואומר מושג "ע.ש.נ" עלה בזמן שבת, שיעור פרשת השבוע בספר הזוהר. חיבתי ללימוד זה קשורה תחילה בקריאת פסוקי הפרשה בארמית, שפה זרה המתסיסה את הדמיון הצורני והחומרי. והמשכו בלימוד תורת הסוד, התורה השומרת על מדרגות סודה שלה כי רחוק הוא הדבר ממך. עצם הלימוד. הוא השכר. ודי בו.
לשאלתך בעניין החיבור שאני עושה בין מעשה הבריאה למעשה האמנותי, הוא בבחינת הסחת דעת מן הלימוד. זו תנועת הנפש היוצאת ממסגרת המקום וזמן הלימוד, לשוטט במחוזות הדמיון האמנותי-רוחני-חומרי.
שישים ריבוא נשמות עמדו בתחתית הר סיני וראו הר מעלה עשן (ע.ש.נ). התגלות הבורא דרך חומר ממסך, מסתיר, מתפשט, שיוצא אל מחוץ למסגרת העולם, ונעלם.
שלושה צירים, עולם, שנה, נפש, מקיימים את הבריאה. אלה גם שלושת הממדים בהם מתקיימים האדם והחיה, וקצרה הדרך לקשור זאת לעולם האמנות. בבחינת הזמן והמקום – הפנים והחוץ של הסטודיו, בהקשריהם הקונקרטיים, הרוחניים והמטאפוריים, כנ''ל לגבי חלל התצוגה, הגלריה, בהקשר זה "הצוק". אלא שחלל התצוגה הציבורי מטבעו קשור לחשיפה ופרהסיה, ההוצאה של האובייקט האמנותי, מעשה הבריאה מהספירה, המקום הפרטי והאינטימי לספירה, המקום, הציבורי והכללי. התנועה ביניהם היא תנועת הנפש. שלושתם, המקום, הזמן והנפש, לכודים ואחודים זה בזה. ואין גוף בעולם שמתקיים ללא נפש ואין נפש שמתקיימת בלא גוף.
בכוחות הנפש מתגלם הכוח לתקן עולם, ויש בזה לעורר מספר שאלות על טיבו של המקום השלם. אם העולם נזקק לתיקון, למה מלכתחילה נברא מקולקל? האם "תיקון עולם", הוא בחזקת דטרמיניזם או חופש בחירה? מושג שזלג לתוך שיח האמנות ע"י אמנים.יות דתיים.יות. משמעותו ניסיון לראות ב"מעשה האמנות", מעשה תיקון עולם. תיקון עולם במשמעותו הדתית, הוא תיקון כוחות הנפש, הרצון והטבע המולד באדם, אלא שבאמנות כוח הרצון, התשוקה והיצר הם הכוח המניע והמזין את עצמיות האמן. ואף על פי כן, לעולם ירצה אמן שתהיה יצירתו כולה מעשה השפעה, רוחניות נטולת חומר המגולמת בתוך צורה.
ל.א.ס: עדיין לפי ההסבר שלך את שלושת הממדים, עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (אדם, גוף, סובייקט.ית), לא הבנתי עד הסוף את משמעות הנוכחות של ממד הזמן בתשובתך. כלומר, משתמע על פי מה שאמרת (עבודה בסטודיו, מעבר לגלריה וכדומה), שאת מתכוונת לזמן הלינארי, לזמן של הספירה הסימבולית, לזמן החברתי, התרבותי שמנהל אותנו, לזמן במשמעות של השעון מצד אחד. ומצד שני את מסבירה את המעשה האמנותי באנלוגיה למעשה האלוהי, הבריאה. כלומר, בהקשריו של הזמן הניצחי, המעשה והפעולה המטאפיזיים שהם מעבר לזמן, למקום ולחומר הקונקרטיים. האם תוכלי ליישב בין הדברים, לדייק אותם לקורא.ת שלנו?
נ.ג: האנלוגיה בין מעשי הבריאה למעשה האמנות, היא מוסיקת מילים ערבה המסמנת בעיקר את משאת הנפש האנושית ליצור מעשה חושב במידת הרוח מצד אחד, ולצמצם במידת החומר מצד אחר. משמעות הדבר הוא לפרוץ את גבולות הזמן ולהותיר עקבה במושגים של זמן נצחי. יצירת האמנות היא אמנם נביעה נפשית עמוקה, נסתרת לעולם שלא תיחשף עד תומה. נסתרת אפילו מפני האמן שלא תמיד יוכל להביע במילים את מוצאה, מקור נביעתה של יצירתו. בחלל הגלריה על הצוק בנתניה, בחלל הפנימי על הקיר הימני מקובע חלון צר וארוך משקיף לים התיכון (תמונה 2). יצירת האמנות אל מול המציאות, יצירת הבורא, בתנאיה של ארכיטקטורה זו, שלא לומר אל מול החוף היפיפה הנשקף מבעדה, הופכת אנלוגיה זו ללא הוגנת כלפי היצירה האנושית או לחילופין להשוואה נטולת ענווה.
ל.א.ס: מאוד יפה מה שאת אומרת. האם את מתכוונת לאנלוגיה השוואתית נטולת ענווה מצד הבורא? ואם כן, זו עמדה מעניינת מצד אישה-אמנית-דתית. אנא הסבירי.
נ.ג: הענווה היא תכונה, מידה, המיוחסת לאדם ולא לאל. במקורות מוזכרת הענווה כתכונה של משה הנביא "והאיש משה ענו מאוד [...]".על תכונות האל נאמר מקבץ קצר ובהחלט לא ממצא; אל קנא, נוקם ונוטר, רחום וחנון, משפיע, רב חסד....
כאשה-אמנית-דתית זכיתי לשני חיים בעולם המעשה, חיים של מטה וחיים של מעלה, שני בתים, שתי דלתות שמתקיימת ביניהם תנועה; חיים של מטה הם חיי מציאות קיום הגוף ושמירת המצוות, השומרים על הנפש אך לא בהכרח מחיים אותה. חיים של מעלה, קיום הנפש באמצעות האמנות. ברגעי חסד זו התעלות הנפש, גילוי והמצאה, זמן עשייה שאין בו מטרה ותכלית מלכתחילה, אמנות לשם אמנות, על כך אני אסירת תודה.
ל.א.ס: תספרי קצת על הבחירה שלך באמניות, דרורה וייצמן, נסרין אבו בכר, שולמית עציון. החיבור שלך כאוצרת וכאמנית-מציגה איתן ועם עבודותיהן. האם הכרת אותן קודם לכן?
נ.ג. בטקסט בקטלוג אני מתעכבת על השניות המתקיימת בחיבור אוצרת/אמנית ומציינת שהאמנית בעבורי קודמת לאוצרת. האוצרות היא פעולת המשכה של מחשבה המערבת בין אמנות אישית לאמנות שיתופית. את האוצרות אני רואה כהיבט אחד של העשייה האמנותית הכוללת שלי, של היותי אמנית, של הקיום והזהות שלי כאמנית. כותרת התערוכה תאמה את המחשבה על ארבע אמניות כולל אותי כשלכל אחת יש מרחב מחיה משלה ודופק זמן, טמפרמנט, שונה המאפשר להציג גוף יצירה, לא חדש במכוון, מתוך מחשבה שיצירת אמנות איננה צריכה להימדד במונחים של זמן. לעניות דעתי, כמו שאמרתי לך קודם, ליצירה אמנות טובה אין תווית "פג תוקף". וכל הצבה בחלל ניבדל מוסיפה ליצירה פרשנות נוספת, רובד אחר, ומרחיבה את נקודת המבט על היצירה.
רעיון חלוקה והפרדה נשמר גם במבנה הקטלוג שהוא יצירה מודפסת המחולקת לארבעה פרקים, ארבע אמניות. בין הפרקים "דפי חציצה" המראים צילום-תקריב של אחת מעבודות האמנית. הפרק כולל גם טקסט אותו האמנית כתבה. כאוצרת אני נמנעת משני מהלכים אוצרותיים, האחד, ליצור תחברים, דיאלוגים בין היצירות. על הצופה לגלות דרך מסלולי הצפייה בחלל את השונה והמשותף, המחבר והמפריד בין היצירות. מהלך נוסף שאין לי בו חלק הוא כתיבת הטקסטים; הטקסטים על האמניות או פרשנות על עבודותיהן. כל אחת, כמו שאמרתי, כותבת בלשונה ושפתה על עצמה ועל יצירתה.
בחרתי את האמניות על-פי גישתן האמנותית ועבודותיהן. היה חשוב לי שהן תהיינה אמניות רב- תחומיות, שיש להן יכולת ושליטה במדיומים שונים. האמניות מגיעות מחלקי הארץ השונים, רמת גן, נתניה, תקוע, ונסרין מכפר זלפה. כיום נסרין חיה ועובדת בלייפציג, גרמניה. הדיאלוג איתה התקיים באמצעות הווטצאפ. נסרין מזהה עצמה כאמנית פלסטינאית. עבודתה עוסקת במקומה של האישה בחברה הערבית פטריארכלית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל תמיד-תמיד האישי והפוליטי בעבודות של נסרין נשזרים זה בזה.
עם דרורה וייצמן ועבודותיה יש לי הכרות קודמת כאשר אצרתי לה תערוכה בבית האמנים בתל אביב בשנת 2000 ותערוכה נוספת בגלריה העירונית ברחובות בשנת 2001. את שולמית עציון הכרתי דרך "סטודיו משלך", מרכז לקידום נשים אמניות, פרויקט מבורך שיזמה ומנהלת ציפי מזרחי והוא יחיד מסוגו בארץ. שולמית הציגה ב"סטודיו משלך" מספר פעמים.
גילאי האמניות נע בין 30 ל- 75, ובהתאמה נשים שהן רווקות, אימהות וסבתות. כאלה שמזוהות כדתיות, חילוניות ובאופן כללי אסופה המייצגת חלקית ביותר את המרקם האנושי חברתי בארץ.
פעולה אוצרותית ראשונה שלי הייתה בבית האמנים בתל אביב בשנת 1994. היא הייתה אמורה להיות תערוכת יחיד שלי. אולם, ביקור שלי ב-1993 בדוקומנטה שאצר יאן הוט, אוצר כריזמטי שהתייחס לרעיון הדוקומנטה כאל כפר אמנותי גלובלי, אמנות ללא גבולות שפורצת את גבולותיה ומערערת על הגבולות המובהקים שבין המציאות לאמנות, הוביל אותי בשובי לארץ להחלטה שברצוני לשנות ולהפוך תערוכת יחיד שלי לתערוכה קבוצתית. רחל שביט ז"ל, ראש"ת אגודת האמנים בתל אביב דאז, הייתה הכוח המניע של תערוכה זו. שם התערוכה היה "תא עשייה". הרעיון היה לבנות חלל שאיבד מסמכותו התפקודית כ"קובייה הלבנה", לכאורה, חלל נקי ולבן נטול פניות.
בחלל הוצבו 21 תאי ברזל בגודל 1.5/1.5/2.4 מ'. לכל תא דלת ומפתח. לתוך התאים הריקים הוזמנו 19 אמנים נפלאים במטרה לפרוע את הסדר המשועתק שיצרו התאים בחלל. התאים הריקים שמשו קפסולות, תצוגת אמנות בהפרדה. בסוף אותה שנה הוזמנתי על ידי מנהל מוזיאון מגדל דוד, עדי סמל ז"ל, לאצור תערוכה במוזיאון. קראתי לה "מן החרכים". זה היה במסגרת פרויקט ארט- פוקוס. חדרי השמירה וחרכי הירי העתיקים שמשו חדרי פלאות לאמנות עכשווית. עד 1998 עסקתי בפעולות אוצרותיות בנוסף לשגרת עבודתי בסטודיו.
ל.ס.א: תספרי קצת על החלוקה של החללים בגלריה על
הצוק. איך נקבעו? למה? האם זאת הייתה החלטה של שיתוף, או לא? החלטות לגבי ההתאמה של העבודות לחלל, האם החלל דובב את העבודות, אולי להיפך?
הגלריה על הצוק בנתניה, אחת הגלריות היפות במקומותינו, בנויה כשני חללי תצוגה; חלל קדמי הבנוי כהיכל עגול והנתמך בארבעה עמודים שכמו אוחזים "שוליים" של תקרה שממרכזה נשפך נהר של אור טבעי לתוך החלל. מעין קתדרלה מודרנית. החלל העגול מוביל לחלל מלבני הקרוב בהגדרתו ל"קובייה לבנה".
המיצב של דרורה וייצמן "דרך ארץ", שהוצג בתערוכה שאצרה רותי חינסקי אמיתי בגלריה "זוזו" (2018), הוצג על רצפת הגלריה (תמונה 3). ההחלטה שלי לתת למיצב "לרחף" בין ארבעת עמודי החלל ולבנות לו במה 400/400/20 ס"מ, הייתה החלטה שהובילה למהלך אוצרותי נוסף; לתת לדרורה את כל חלל ההיכל. על הקיר העגול שבחלל הוצגו ציורי האקוורל שלה, סידרה לה היא קוראת באידיש געגאַנגען שפרושה "הלכנו" , "נלך", "הולכים", על "פס-דרך" בצבע צהוב. את הקיר הנוסף ואת העמודים כמו עוטפים או "אחוזים" בהם עקבות, שאריות, "שנוקו" מכריכות ספרים. בנוסף ישנם אובייקטים המונחים על מדפים בקיר הנגדי.
ציר מרכזי ביצירתה של דרורה, מושתת על ליקוט ואספנות של חפצים שאיבדו מחפציותם ועוברים תהליך ניקוי וטהרה. דרורה יוצרת מהם אסמבלאז'ים המעניקים לחפצים המתים חיים. כמו הארכת חיים, "החייאה מלאכותית" הממומשת ומגולמת כבשר-רוחני חי בעולם האמנות. אני מכנה את פעולתה של דרורה – "העלאת ניצוצות של קדושה" שנפלו ל"קליפות".
ל.א.ס: תסבירי....
נ.ג: הציטוט המובא לקוח מספרות הקבלה שמנסחת מהי "קליפה" ומה היא "קדושה", לאן היא נופלת ולאן היא עולה וכדומה. אין בכוונתי להתעכב בזה שכן זה לא מן העניין בהקשר זה.
כלי שלם מכיל את ניצוץ הקדושה. ניצוץ הקדושה נמצא בחומר המחשבה המכוונת לבנית כלי שיש בו משלמות החומר, הצורה והתכלית. ברגע שאחד הפרמטרים נמצא פגום, הוא בבחינת כלי שבור, "קליפה ריקה", חסר ערך, מבחינת התפקיד שלו במימוש התכלית שלשמה נבנה הכלי, הדבר השלם. הליקוט והאיסוף של החפצים הזרוקים, הזנוחים שסר חינם ובטל תפקידם – הופכים לכלים שהם מושא להתבוננות והנאה ופרשנות אמנותית. וזה בכוח המחשבה והרוח, הניצוץ של האמנית שמארגנת את ה"קליפות הריקות" מחדש ויוצקת לתוכם תוכן שהופך אותן לחיים יותר מתמיד.
ל.א.ס: המיצב של כריכות הספרים הריקות מתכולתן שייך לסוג האמנות המציגה אסתטיקה של ריבוי ושל חפצים טעונים בערך היסטורי הנושאים מטען נוסטלגי "של פעם", זיכרונות ילדות, ימי התום של טרום האסתטיקה ההייטקיסטית וכדומה. אמנות המהדהדת, למשל, את זו של האמן היווני-איטלקי יאניס קונליס.
ומה בהקשר לחלל ה"קובייה הלבנה" – השלוחה של הקתדרלה ?
נ.ג: בחלל "הקובייה הלבנה" התכנסנו נסרין שולמית ואנוכי. חוט צמר אדום כפס מסמן את גבול תחום המושב של כל אמנית (תמונה 4).
מחשבה ראשונה הייתה כוונה לארגן את החלל כמעיין אתר שעבר "אסון בניה", התמוטטות פיגומים ופועלים זרים הנופלים אל מותם. קטסטרופה שגרתית במחוזותינו. ובתוך "זירת האסון" לשלב אמנות בהתאמה. לעיתים אמנות שזרה "לזירת האסון" ולעיתים כזו שנטמעת בה. מהר מאוד הבנתי שאין זה החלל היכול להכיל הצבה בסדר גודל והיקף מציאותיים, כלומר אחד לאחד, ודחיתי את הרעיון. עקבות של אותו רעיון שנדחה נמצא בעבודתה של שולמית עציוןunder construction" "; מיצב יציקות בקנה מידה קטן של מבני בטון ופיגומים בברונזה (תמונה 5). מעין קטע הדמיה, פריט, מודל, מקט, של אתר בניה בהתהוות. בעבר העבודה הוצגה על הרצפה, הפעם מצאתי לנכון למקם את המיצב על פיגום ישן בגודל טבעי.
בהמשך למסלול ההצבה אחרי החלון המשקיף לים מוצב מבנה תא לתצוגת ווידאו (תמונה 2). התא נבנה מקרשי פיגום ישנים מוכתמים בשאריות בטון. בתוך התא ספסל המזמן אתנחתא בזמן הצפייה של עבודת ווידאו הנקראת "נשימה" של האמנית שולמית עציון והמראה דמוי שקית לבנה מרחפת בתוך מים עמוקים תכולים. זה יוצר מראה משלים מתעתע בחומר וצבע לחוץ שנשקף מהחלון, להים.
נסרין אבו בכר מוקמה במרכז החלל בין שולמית עציון לביני (תמונה 6). בין תקוע, לרמת-גן גבול בני-ברק, לכפר זילפה, לליפציג גרמניה. עבודותיה של נסרין כוללים מייצבים פיסוליים וציורים על בדי טקסטיל; ריפוד, תחרה, רקמה, קנבס ועוד. חומרי יצירתה מושפעים מעיסוקיהם ומשלח-ידם של בני משפחתה, הגברים שעוסקים בבניה, שיפוץ והנשים בתפירה. עבודותיה של נסרין, הציור ועבודות הטקסטיל, הוצבו בחלל כשהן מורחקות מקירות החלל. הן הוצמדו לקרשי הפיגומים המרחיקות את היצירה מקיר הגלריה ומעניקות לציור, בד, מראה תלוי רפוי מטיל צל ותנועה.
בעומק החלל בשכנות לנסרין נמצא תחום התצוגה שלי. העבודות מתלכדות למיצב בנושא שואה המתארגן על פי שלושה ממדים; זמן (שואה), מקום (גרמניה הנאצית 1933) ונפשות (ששה מיליון). שלושתם כמובן מתלכדים לדבר ברור אחד. כל אחד מהממדים מהדהד את האחר.
ל.א.ס: בואי תספרי לי על חוט הצמר האדום, ההקשרים שלו בתרבות בכלל והקשר שלו לתערוכה, למהלך האוצרותי. ראיתי שדימוי שלו מופיע גם בקטלוג המצורף להלן בפוסט זה. ובכלל למה צריך באמצעותו לסמן את הגבול ואם כן אז למה בחוט אדום?
נ.ג: חוט אדום נקרא גם חוט השני. הוא משמש כסמן של הבדלה, זיהוי והפרדה. הופעתו הראשונה במקרא היא בספר יהושע בפרשת המפורסמת של המרגלים המתארחים אצל רחב והיא משלשלת חוט שני אדום מחלון ביתה אשר בחומה כדי לסמן את ביתה.
בנאים, רצפים משתמשים בחוט אדום לצרכי יישור תוואי השטח או ליישור ריצוף.
ויש את החוט האדום שסובב את קבר רחל תוך אמירת תפילות וברכות והוא משמש כקמע לשמירה על האדם מפני עין-הרע. עונדים אותו על פרק היד.
בתערוכה ע.ש.נ חוט צמר אדום מחלק את החלל ל- 4 תחומי מושב, מושב תצוגה לכל אמנית. לכל אחת מקום משלה.
ל.א.ס: את יודעת ניכר שהחוט האדום, במיוחד עכשיו תוך שיחה איתך, הופך אולי לדימוי משמעותי מסמן של התערוכה כולה. גם בהזמנה הכיתוב, הטקסט, תחום בחוט הצמר האדום. ואולי בכלל זה החוט האדום התוחם, אולי באופן לא מודע וסימבולי, את האמנות, את הגלריה כולה, היכל הקודש של התרבות הגבוהה המופרדת ונבדלת משאון העיר, החוף, הרוחצים בים, הטיילת המפוארת, המסעדות, בתי הקפה, הפארקים ופרנסי העיר בכלל, שספק אם ביקרו פעם בגלריה הממוקמת ממש מתחת לאף שלהם. כמו בועת אוויר של רוחניות ותרבות גבוהה התקועה בלב הרוח והתרבות העממית והפופולרית, הבידור ותרבות הפנאי ההמונית של העיר נתניה – כמו בעצם כל עיר אחרת בעולם. נראה לי שהחלון המאורך בגלריה הוא תזכורת לרעיון הזה, חריץ, חרך, "חלון לים התיכון", אבל לא במובן שיהודה פוליקר התכוון אליו. מה את אומרת על זה? ואולי תוכלי לקשור את זה למהלך של האוצרות וההחלטה שלך בהקשר למיקומי העבודות? החלון, התא, הזאב הקורא לשמיים וכדומה...
נ.ג: תודה ליאת את לא שואלת את משלימה, מרחיבה ומוציאה את ספור החוט האדום מן הספירה האוצרותית הפרטית, של נתינת מקום משלה לכל אמנית בחלל ובקטלוג, לספירה הציבורית. אמנות מטבעה רואה עצמה שדה תרבותי רוחני נבדל מן החולין, יש בה הכוח לספק מזון לנפש, אך מרבית בני אדם נמצאים במרוץ המתיש לספק צרכי גוף ומסתפקים בתרבות בידורית, עממית. לא בטוחה שהייתי רוצה להפוך את האמנות לפופוליסטית משמחת לבב אנוש. אמנות איננה קטגוריה של אחרי רבים להטות. קשה ומיותר לפרוט זאת למילים, המוגמר הוא החוויתי. על הצופה להתבונן ללמד עצמו לראות, להרגיש, לחוות. אחר כך, אם ירצה יקנה דעת בספרות הרלבנטית; תולדות אמנות, פילוסופיה, ספרות, קבלה, סוציולוגיה וכדומה.
בתחילה הייתי ממש בחרדות, חוסר ידיעה, תחושה שאני פועלת בתוך ערפל כבד, לא בטוחה בקונספט, לא בבחירת האמניות וחסרת ידיעה ברורה למקום שאליו אני מנווטת. יחד עם זאת מאוד מאוד מרוכזת בשקט הפנימי. לאחר המעשה אני אומרת תודה לנוכח הנעדר שהיה איתי ושכיוון אותי ברוחו ובהד קולו. אני יודעת שאלה דברים הנשמעים הזויים, מיסטיים, במיוחד שאינני מזהה עצמי כאישיות מיסטית, רוחנית. מייצב הקיר "מוצאות הדיבור על דמעת אלוהים" (2017), היא הדהוד לנוכחות הנעדרת שלו (תמונה 7).
ל.א.ס: מה את כן?
נ.ג: אני מעידה על עצמי כמי ששוהה במחוזות הביקורת והספק. אבל יש באמנות רגעי חסד מעטים שאתה מרגיש שהעבודה נעשתה למרות עצמך, הרגשה דומה ליוותה אותי גם ביצירת הסנדל "שתלכי בדרכים טובות" (2011). לאחר מכן באו הדברים של ד"ר דוד שפרבר שהפכו יצירה זו לאייקון מזוהה איתי.
ל.א.ס: למה הכוונה "למרות עצמך"? למעשה של דחיפות? אי-בחירה חופשית? כורח? משהו שנכפה עלייך? קול פנימי? תנסי להסביר
נ.ג: הביטוי "למרות עצמך" מתייחס לשני מצבים: 1. מידה של הקטנת עצמך, לא מתוך ענוה או צניעות, אלא מתוך פליאה. 2. מצב תודעתי מדיטטיבי, כמו כלי ריק, מכל מחשבה, שבו הידיים יודעות מעצמן לעשות תנועות מדויקות בחומר, ללא עזרת מכוון. במקרה של היצירה "שתלכי בדרכים טובות", הסנדל, נוספו לזה גם תחושות של דחיפות, הכרח, מחויבות לומר דברים על מיקומה של האישה בחברה הפטריארכלית החילונית והדתית. זה מסוג האובייקטים שבהם "יצאתי מעצמי" ויחד עם זה הרגשתי דחיפות, צורך שאינו סובל דיחוי, הכרח מוסרי לבטא את אשר על ליבי כאישה, יוצרת, אמנית דתייה. העבודה היא ביטוי של השילוב בין אובייקט יומיומי, סנדל נשי, שיש לו אמירה ביקורתית חברתית העוסקת במקומה של האישה בחברה פטריארכלית בכלל, לבין הפסוקים המצוטטים מן המקורות שמצפים את הסנדל. זה דבר שהרגשתי שאני חייבת לשחרר לאוויר העולם וכך עשיתי. ומשיצא לאוויר העולם, הביקורת לא אחרו לבוא, גם כלפי באופן אישי; על שימוש שאני עושה בטקסטים מקודשים למדרך רגל. היצירה עוררה שיח, דיון, העלתה שאלות, על קדושה וחולין ומשטור גופה של האישה בחברה המנוהלת ע"י גברים. וטוב שכך !
ל.א.ס: החיבור שאת עושה בין המונח "לצאת מתוך העצמיות" (לצאת מעצמך) בהקשרים של קטנות, ענווה וצניעות כפונקציה של "פליאה" והשתאות מהקסם, מהעולם, הבריאה, מהקיים –מעניין אותי מאוד! מושג ה"פליאה", ההיקסמות מהדבר הקיים גם אם הוא בנאלי, שהרי אפשר וצריך להיקסם גם מהבנאלי, הבנאלי המאתגר לכאורה, הוא מונח יסודי וידוע בפילוסופיה ובאמנות. הפליאה היא הספונטניות האנושית, המופע המתמיה של המוצל ושל המסתורין. שהרי במקום שבו הניצוץ של הפליאה, הקסם, מהבהב – שם מתחילה ההגות הפילוסופית. ההתפלמסות סביב הפלא של הקיים, ה"היות", וכולנו מכירים את הדיאלוג של אפלטון על סוקרטס, את אריסטו, או את היידיגר. וכמובן שבמקום שבו מסתיימת הפליאה – גם מסתיימת האמנות. ולכן אני רוצה לחזור ל"חלון לים התיכון". חלל המאורגן לטעמי לעילא ולעילא. סצנה בוייסית (של ז'וזף בוייס), עוצמתית, שלתחושתי, יש לה הפוטנציאל "להוציא את הצופה מעצמה.ו". היא כמו גברית מצד אחד (פיגומים, לבנים, קרשים, תאים וכדומה), נשית, לירית ופואטית מצד שני, ומצד אחר החיה, הזאב, מעורר החמלה, הלב יוצא לי אליו, למי הוא קורא. על מה הוא מייבב? מה כואב לו? הוא אפילו מסרב להביט מהחלון...הוא אדיש אליו ומפנה לו את הגב.
תוכלי אולי לקשור את זה למהלך של האוצרות וההחלטה שלך בהקשר למיקומי העבודות? החלון, התא, הזאב וכל האלמנטים האחרים? ובכלל קצת תרחיבי לנו על החלל הספציפי.
נ.ג: שכחתי לציין עוד פרט אדריכלי חשוב ונוכח בחלל. על הקיר המערבי בחלל נמצאת דלת זכוכית המשקיפה גם היא אל הנוף הים תיכוני ומאידך האור הארץ-ישראלי הנודע בבהירות מסנוורת והמשטחת צורות. ההחלטה האוצרותית הייתה, שיש להסתיר את הדלת ולכן הדלת כוסתה בטפט שחור, בכך גדל רושם המראה של "חלון צר לים התיכון". מיקומו של תא הצפייה בווידאו נקבע בהמשך ובהתאמה לחלון הפונה לים, שכן חומרי הוידאו, מים, אויר, ריחוף וצבע, כמו שאמרתי קודם, יוצרים אשליה של המשכיות אינטואיטיבית. בחלק זה של החלל רוכזו עבודותיה של שולמית. כל אחת נוצרה בזמנה ושלמה לעצמה. הדרך בה הצבתי אותן היא שהופכת כל יצירה לפרט. יחד הפרטים בונים סביבה המתייחסת לדימוי של אתר-בניה על תכולתו; יציקות מבנים, פיגומים, זרוע מנוף, סצנה גברית לכאורה, אלא שקנה-המידה המוקטן של גופי היצירה מוליכים אל המעודן, הפואטי, השברירי, המינורי ו"הרוחני". ההקטנה ומיעוט החומר מעצים לדעתי את הביקורת העצמית, החברתית והתרבותית על עולם שבו העודפות והגודש הפכו לחזות הכול. אני פחות מתחברת למחשבה סטריאוטיפית על ה"כוח הנשי". כוס היין "אדום יבש" הוא מטאפורה לשאריות של זמן אחר, ה"ואניטאס" (Vanitas). וממול בתוך שלולית שחורה רובץ הזאב המיילל שנשמתו יוצאת אל מעבר לתקרה. ההדהוד שלו קרע אותה – האו...האו
ל.א.ס: כן הואניטאס, הטבע הדומם, לצד החיה, שהיא אומנם טבע אבל לא דומם, המייבבת והזועקת לנו בני האדם. בסופו של דבר גם הזאב בתערוכה הוא ואניטאס. הוא פריט, אובייקט אמנותי דומם, וקטוע רגליים המונח בשלולית שחורה, אולי דם. ולמרות הכול הקול הלא נשמע שלו, מצליח לקרוע את התקרה, את החלל של הגלריה ולהגיע לשמיים – לעולם שבחוץ ובכך להדהד את היחסים הדיאלקטים, הדואליים והמרתקים שבין האדם לחיה. ג'ון ברג'ר כתב על זה מסה מרתקת.
תודה נחמה על התערוכה המפליאה הזאת וכמובן על הריאיון והשיחה איתך המפליאים לא פחות.
נ.ג: תודה רבה ליאת ארלט על הזכות, ההזמנה, הנדיבות, השאלות מרחיבות דעת, שנתנו כיוון למסע בִּינוֹת המילים על דרך התערוכה ע.ש.נ.
ע.ש.נ, עולם | שנה | נפש, מאי-יולי 2022.
דרורה וייצמן | נסרין אבו בכר | נחמה גולן | שולמית עציון
אוצרת, נחמה גולן
גלריה על הצוק, נתניה
שולמית עציון - נולדה בישראל, חיה בתקוע, עבודותיה הן בפיסול, מיצב, צילום ווידאו. בוגרת בצלאל ואוניברסיטת חיפה. יוצרת בסטודיו בירושלים. מרצה לפיסול ויציקות במכללת "אמונה" ובתוכנית ללימודי עיצוב קרמי במרכז לאמנות "הקוביה".
דרורה וייצמן - ילידת ישראל, חיה ויוצרת בנתניה. מציגה תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות. עבודותיה נעות בין רישום וציור דו ממדי לאסמבלאז' אובייקטים ולמייצבים בחלל. מרצה בתוכנית להכשרת מדריכים במדרשה לאמנות, בית ברל. מלמדת ציור במכון לאמנות, נתניה.
נסרין אבו בכר - אמנית פלסטינית, נולדה בכפר זלפה. יוצרת במדיה משולבת. יצירותיה עוסקות במעמד האישה בחברה הערבית, סוגיות של מגדר ופמיניזם והסכסוך הישראלי-פלסטיני. סגנון העבודה שלה מאופיין במייצבים המשלבים מגוון חפצי רדי-מייד וחומרי גלם תעשייתיים, עבודות ציור ווידאו-ארט. עובדת גם כמורה לאמנות וכמדריכה.
נחמה גולן - אמנית ואוצרת, נולדה בישראל , חיה ברמת גן יוצרת בסטודיו בקריית המלאכה ת"א. בוגרת מכון אבני לאמנות, לימודי המשך, רפי לביא מדרשה ויורם מרוז, בצלאל. למדה פילוסופיה יהודית – מחשבת ישראל, באוניברסיטת בר-אילן. עוסקת בעיקר בבניית מייצבים, בציור, פיסול, צילום וסאונד.
Bình luận